אני לא כל כך אוהבת דגים ואלמוגים. כלומר, זה נחמד מידיי פעם להיתקל באיזה כריש, לוויתן, מנטה, מרקו, אלמוג צבעוני, איגל ריי וכאלו, אבל לא בשבילם אני טורחת; נכנסת לחליפה לא נוחה, מעמיסה על עצמי מיכל כבד ויורדת נמוך (על מדוע כן אקדיש פוסט נפרד). ובכנות גם לא בדיוק הקשבתי בשיעור דגים (מצטערת אייל סגל, היה מעניין וכאלה, אבל היה זה יומו האחרון של הקורס וחם, וכבר רציתי שניכנס למים ונצלול), לא שאני ממליצה על כך או משהו כזה.

בכל מקרה, לרוב אני מרגישה די מטופשת כשצוללים מתחת למים, והבאדי שלי, היחידי לבנתים, עושה לי כל מיני סימנים משונים של דגים, אני מצידי תמיד מהנהנת בראשי לאות הסכמה, ופותחת זוג עיניים עילגות ומשתהות וכשאנחנו יוצאים, הוא פונה אליי בהתלהבות ושואל: נו ראית את המורנה??? מה זה לעזזאל מורנה? ולא, לא ראיתי.

אני לא עובדת במועדון ליבנתים (לצערי), אלא במשרד מרוחק במזרח תל אביב, ממש בסמוך לצילם השחור של מגדלי עזריאלי.  זה לא כיף כמו לצלול, אבל זה בסדר, אני מניחה. זאת פרנסה והיא בד"כ מכובדת ומאפשרת לי להתנחם בשיטוטים סיזיפיים ואינסופיים ברחבי האינטרנט, שזה הדבר השני שאני הכי אוהבת אחרי צלילה, סוג של תחליף/נחמה לדבר האמיתי.  גם זה משהו.

ולטובת המלעיזים: *99.9% מזמני אני עובדת ובשאר הזמן אני נוברת שעות ארוכות באתרי צלילה, בפליקר יוטיוב ובפייסבוק בכדי למצוא עוד ועוד תמונות, צילומים, מידע סרטונים. אמממ…בעצם זאת עבודה, אני הרי לא עושה את זה בשבילי, אלא בשביל הבלוג, כן, ברור, אני בכלל נערה עובדת וקשה, ככה זה. בכל מקרה, באחד מחיטוטי היותר מרגשים ברשת, וברוח תחרות הצילום הבאה עלינו לטובה; נתקלתי בצילומים מקסימים של 2 צוללים חופשיים: יונתן צור ודן זלגלר (הם מדריכים וצלמים ויונתן הוא גם מעצב תעשייתי, אבל מפאת צניעותו ובגלל שהבטחתי לא אחשוף את שלל עיסוקיו של יונתן).

*מאז שגילתי את עולם הצלילה (די באיחור יש לכתוב) אני לא מפסיקה לזמזמם את השיר. גם כי אני מאוד אוהבת את שלומי שבן, אבל בעיקר כי זה מה שאני רוצה, תמיד ואם אפשר כמה שיותר. כפי שהקדמתי וכתבתי, אני מאוד אוהבת צילומי צלילות, אבל לא מאוד מתרגשת מדגים ואלמוגים לא כצילום ולא במים (שם אני עסוקה בהמון דברים אחרים, אבל עיזבו זה לא לעכשיו). אני הרבה יותר נרגשת לראות צוללים מצולמים בפעולה, ולכן מבחינה ויזואלית, לפחות בעייני; צילומי  צלילות חופשיות הרבה יותר מרגשות, סקסיות ופוטוגניות מאיזה דג טיפש (טוב נו הם לא באמת טיפשים ואני מניחה שמרקו חכם לפחות כמו האדם הממוצע). חוץ מזה, שצלילה חופשית תמיד נתפשת בעייני כפנטזיה וכתחום שבחיים, אבל בחיים, לא יהיה לי את אומץ הלב הדרוש (והזמן) לממשו.
*לקוח משירו האלמותי של שלומי שבן, אחת התופעות הכי ראויות שקרו לתל אביב.
*לעיתים גם הבוס שלי עשוי לקרוא את הפוסט, כך שתסלחו לי אם לא ממש דייקתי.

פה אתם מוזמנים ליהנות מכל הגלריה של יונתן צור