לילה, אני מתייצבת אצל הבאדי האולטימטיבי לצלילה וההתרגשות מתחילה.

02:30 כבר ממונעים ומתחילים לגמוע את הדרך הלא מייגעת והכיפית דרומה… שמחים על כי יהיו לנו יומיים של שקט במועדון לפני שמתחיל כל הבאלגן… בוקר של יום ראשון מפציע באילת ואנחנו מקבלים החלטה שלא לצלול היום… לזרום עם היום הזה מעל המים. עולים לחדר ההדרכה, את פנינו מקבל חדר מאורגן ומסודר למופת… ההתרגשות מקבלת איזו משמעות של התהוות והאושר מתיישב על פנינו בחיוך אינוספי.  מסיימים להתארגן, להתרשם, להתחכך, ומחליטים להרטיב את הזימים… לנשום את אוויר הנייטרוקס שהריאות שלנו כל כך אוהבות לספוג…
יום ראשון בלילה אני מסיימת את היום הכייפי בקביעה עם דני, הבאדי האולטימטיבי "מחר שש בבוקר במועדון" חמש וחצי השעון מטרטר לי במוח… ואני גוררת את ידי הישנה אל הנודניק,  בעין עצלה מצליחה לשלוח לדני "שש וחצי במועדון", שש ועשרים, הטלפון מטרטר, דני בקולו הסקסי "את עוד ישנה?" "עוד 10 דקות אני יוצאת" אני עונה נלחמת בקורים שלא מרפים ומתעקשים להכניע אותי להמשך השינה…  שש ארבעים ושתיים, אני רואה את דני יושב על הספסל המיותם במועדון הצלילה מעשן את הסרחון של הבוקר… נוסעים אל מקום מרבצו של מרקו, חדורי תקווה, פוגשים שם את אייל (סגל) ובועז (ליפנר)הצוללים החופשיים, מכינים את הציוד והווסת של דני מתגלה כלא תקין - האוויר משתחרר בחופשיות.

   
עיכוב של כעשרים דקות והזמן מתחיל כבר להיות לחוץ. מרקו עוד מעט ישחה אל מעמקי הים. איכשהו מסדרים את הווסת. אני מוציאה את הסנפירים שלי מהרכב ומגלה כי מחשב הצלילה שלי נעלם.
מהר מאד אני מבינה כי דני לא חשב לרגע שאני שמה את מחשב הצלילה בתוך הסנפיר ותוך שניות שנינו מבינים ש 1500 ש"ח שוכבים להם אי שם ברחבי המועדון הנטוש. דני כבר מדבר על "לבטל את הצלילה" אני לא מרפה "תן לי עשר דקות אני רצה למועדון מקסימום נצלול חצי שעה".
אני עוצרת את הרכב בחריקת בלמים מול המועדון ומוצאת את המחשב מוטל על הארץ כאבן שאין לה הופכין, אני מאוששת אותו ומרביצה בו בינה וחיים והוא כבר על היד שלי בדרך למרקו. בשלב זה כבר ברור לי שמרקו ממתין לי בשקיקה, שהרי אחרי כל התקלות האלה, רק טוב יכול לקרות.
שבע וחמישים אנחנו נכנסים סוף סוף למים, לא שוכחים שאוטוטו הסירות תזוזנה ממרבצן מה שיבריח את מרקו. מתקדמים אט אט אל עבר אייל ובועז שממתינים לנו על פני המים. בעומק של כחמישה מטרים אני מבינה שלא כיוונתי את מחשב הצלילה ואני מסמנת לדני "אני נסמכת על המחשב שלך, כי שלי לא מכוון לנייטקורס"  דני ואני יודעים לתקשר כמעט בטלפתיה והוא מצליח להבין כל מה שאני מגרגרת מתחת למים. מעמיקים לאט בשאנטי… מנסים לקבל מהצלילה הזו את המקסימום שבה… אני ממתינה למרקו שהרי קבענו בראשון בבוקר, לא הוא ולא אני הופענו וברור כי היום הגעגועים כבר קשים מאי פעם. פתאום אני שומעת את הצפצפה של דני בקול חזק, אני מסתובבת אליו שמא חלילה הוא נתקל בבעיה, ואת מי עיניי רואות לכל אורכו המשמים… (כולה מטר וחצי)
מרקו… אהובי היקר…מרקו הויי מרקו
אייל ובועז עולים ויורדים איתו, ואני ממתינה במקומי, כיוון שרק ארבעתינו במים ,מרקו מקדיש לנו את כל תשומת ליבו. אני חווה אורגזמה, אחת, שניה, רביעית, שלושים ושבע במאתיים וחמש הפסקתי לספור…
פשוט לעשות אהבה עם הטבע… להביט ביצור המדהים הזה, בפנים מלאות הרוך, ספק מאוהב ספק עצבות נוגה…והוא בא לשחק איתנו…. לתת לנו רגעים לא גנובים מעולמו… לחלוק איתנו את הטבע במלוא הדרו… אנחנו יוצאים מהמים עם חיוך של מיליון דולר על פנינו. ויודעים – עכשיו אנחנו מוכנים לתחרות שתחל בשעה טובה ומוצלחת מחר.

*החלק השני יפורסם מחר

*הפוסט נכתב על ידי ליאורה לוי – לילב המקסימה

*עכשיו תורכם להגיב