רגע לפני סיום התחרות אני נזכרת כי שכחתי לצלם את אילת על גווניה וייחודיותה. ואני אצה רצה עם חברתי הטובה אורנית, אל פסגות ההרים לנסות ללכוד משהו מהיום שכבר דועך. האורות בעיקר מיטשטשים לי, היד לא יציבה, אבל אני לא באמת אומרת נושא, משיגה חצובה ונותנת עוד פוש אחד קטן. קטנטן שהרי אני כבר רווית אלכוהול. וודקה ובירה ומה שבא לדם.
התחרות מסתיימת והגיע הרגע לבחור ביצירה הטובה ביותר שלי. אני על קצה המחוגים נלחצת. לא עשיתי זאת מעולם, בכלל אני לא בן אדם תחרותי, ומה לי ולכל הצלמים הטובים פה שהם לבטח ינצחו וישאירו אותי מאחור. הבטחון העצמי שלי נוסק ואיתו שרשרת הטעויות והבחירה הקלוקלת של הצילומים העל מימיים. אני מגישה כמו פוטרת את עצמי מעונשו של זה. ושעה אחרי מחלחלת בי התובנה. כן, יש לי בהחלט צילומים הרבה יותר טובים ממה שהגשתי. רגע של אכזבה מחלחל בתוכי, אני חולקת אותו עם הסביבה ומהר מאד רוח הספורט, התחרות והפסטיבל שורה בי שוב. נו אז נקבל את הפרס בשנה הבאה. 20 שנה חלפו מהיום שבו החזקתי מצלמה ביד. 20 שנה חלפו מהיום שבו נאמר לי "יש לך את זה אל תפסיקי לצלם" אז עוד 20 שנה לבטח אני אזכה ברגע התהילה. בינתיים יש לי עוד לפחות 20 שעות פה להנות מכל רגע.
מסיבת יום השישי ויכלו השמים וכל צבאם, מתגלה כפורצת גבולות. כמו אנשים עצרו את נשימתם לדעת רק כדי לתת דרור ליצירהם ולשלח את כישרונם אל רחבת הריקודים. כולם כאחד עם חיוך רחב, עם הרבה אלכוהול נוצץ בעיניים, עם תור משתרך בדרך אל החלוּמי החלומי. מארגני הפסטיבל מתערבבים בנינו, והשופטים סגורים בחדרים, הם יודעים משהו שאנחנו עוד לא.

  
בתוך כל הכיף האינסופי עדיין מרחפת מעל עננה קטנה של אי בהירות האם ייפסל המועמד שנתפס בקללתו רוכן על הריף. אבל הדבר לא באמת מצליח לקלקל ולו במעט את החופש שכולם התמסרו אליו.

   
שבת בבוקר, כבר מתחיל בעצלתיים. לאט לאט אורזים חלק מהאנשים את הפקלאות ועוזבים בצער מאד רב. רוצים להשאר לטקס הסיום, אבל יודעים שנשמע את התוצאות כבר מתחת לפוך. הדרך חזרה הביתה עוברת לאט, כמו אני מבקשת עבורי לנצור את השבוע הזה, למתוח אותו עוד רגע אחד ארוך שלא ייגמר לי הלילה, הבוקר היום.

   
בבוקרו של יום ראשון אני נחשפת לתוצאות במלוא הדרן, אז יש לנו זוכה לא מאושר. התקווה של כולנו כי ימוצא הדין עם הצלם הסורר נגוזה. ויהא זה די לחכימה ברמיזה לומר כי אפשר ואף רצוי לתקן זאת להבא.
שבוע שלם חלף מאז התחרות ואני עדיין בנפשי שם. הרבה רגעים טובים, ייחודים ובעלי משמעות עולים בי במהלך היום ומעלים חיוך של ניצחון על פניי. הרבה הוקרה, תודה ופרגון למארגני התחרות, החל בפילו, יואב בנו ותומכי המקינטוש דרך מנהלי ועובדי מנטה היעילים להחריד, השופטים שלא ניתן היה לשחד אותם אפילו בחיוך, החלטה אחת גרועה שתשאר כמו כתם, מנכ"ל אפסון אחד שהוא חבר של כולנו, והכי חשוב אנחנו, הצוללים, הצלמים מעל ומתחת למים. אלה שעשו את השבוע הזה למיוחד, ליצירתי, עם רוח תחרותית מפרגנת וידידותית ועם אינסוף חוויות קטנות כגדולות.

�

חוזרים למועדון, ודני הולך להרשם אצל פילו ג'וניור, יואב מתגלה כבן מסור, והתור רק הולך ומתארך… תחושת התחרות כבר ממש באוויר, במועדון מרחפת מעל תחושת חופש וכמו העולם שמסביב לא קיים יותר. בלילה רגע לפני שסוגרים את קלפיות הרישום, אני מקבלת החלטה בעידודו של דני לנסות את כוחי בתחרות הצילום "מעל המים", דקה ושמינית לחצות מגיעים למוקד ההרשמה במועדון ויואב רענן ומסביר פנים מתמיד, משכנע אותי שאם כבר אז מה איכפת לי לצלם גם מתחת למים.

הימים הבאים הרגישו כמו פסטיבל אינסופי, קמנו לבוקר של צלילות ארוכות, צילומים מעל ומתחת למים. התחושה באוויר הייתה של אחוות לוחמים, מחד גיסא לכל אחד יש את המטרה האישית שלו ומאידך גיסא כולם יחד במטרה משותפת לעשות את השבוע הזה למשהו ייחודי עם טעם של עוד. כבר משש בבוקר עמד בולאז ושירת את כולנו נאמנה, אביתר בדלפק מצא חיוך לכל גחמה שלנו, הגר, בועז, שרית ודודו המציאו פיתרונות יעילים וכל אחד ואחת במועדון בדרכו הייחודית והמפרגנת נתנו את ההרגשה של בית.

בערבו של יום הבירה נשפכה כמו מים. עובדי מועדון מנטה עמלו ללא הרף לנסות להוציא גם בירה מהקצף שיצא בעקשנות מברז ההשקיה שכולם הביטו בו בערגה. תלונה לא נשמעה וקול פעמונים ליווה את באי המקום. מכל עבר עלו עיצות, חוויות ובעיקר הרבה פלשים. אני הסתובבתי עם המצלמה מנסה ללכוד רגעים של הווית המקום. הסובבים שיתפו פעולה יתר על המידה, הפנו מבט, זרקו חיוך, מה שהקשה עליי מעט לתפוס את הרגע בטוהרו. אבל לא נחושה שכמותי תאמר נואש. עקבתי בדריכות של שיכור עילג אחר המתרחש וקיבלתי המון פרגון. יום רדף יום צילום הניב צילום נוסף, צלילה ארוכה התמוססה במהירות בבועות שבאו אחריה.

ביום השני של התחרות הרי הוא יום רביעי בשבוע, הועלה פוסט בפורום הצלילה אודות אחד הצלמים שנתפס בקללתו רוכן על אלמוגים. היה דיון סוער, באינטרנט, היה דיון סוער בין הצוללים, היה דיון סוער שכולם השתתפו בו. כך גיליתי שהטבע חשוב באמת לא רק לי. הטבע הרים את ראשו, זקף את גבותיו ואנחנו שימשו לו פה. היו את אלה שמילמלו מתוך חשיבות, היו את אלה שפנו למארגנים והיו את אלה שהאמינו כי ההד העולה מזעקת האלמוג תוביל אל התובנה הנכונה.
התחרות המשיכה במלוא אונה תחושה ההפינינג הלכה והתחזקה בכל ערב, עם הרבה אלכוהול, אינסוף שעות מול המחשבים ותקווה קטנה בלב של כל אחד ואחת מאיתנו שאם לא היום, זה לבטח יקרה כבר מחר הצילום הנכסף, זה שיביא לנו רגע שלם אחד של תהילת עולם ואם אפשר גם איזה פרס הולם בצידו. 

בשיאה של התחרות אני משיגה מצלמה מגלית שכמו תמיד יש בה נתינה עם חיוך אינסופי. אני יורדת למים בפשטות שהרי אני הולכת לצלם את התמונות הייחודיות שרק אני מצליחה לראות בכל צלילה. אני מתמקדת, מכוונת ו… אופס האובייקט כבר לא שם, התמונה המצולמת במוחי נמוגה בשניות. אני מנסה שוב, שהרי יש פה עולם ומלואו של תמונות מנצחות. אני מהנדסת את הדגים, מכוונת את המצלמה ו… הופ, התמונה נעלמת כלא הייתה. לאט לאט עולה בי ההכרה שלצלם מתחת למים, זה אולי נראה פשוט כשמרחפים מעל והמוח יוקד תמונות. בפועל אני מתוודעת אל מלוא ההערכה שאני רוחשת לצלמים הדגולים שבנינו, עכשיו אני מבינה, את העקשנות, הסבלנות, ההתמדה ואינסוף היצרתיות הנדרשים להנציח רגע אחד מופלא של העולם התת מימי. אני מתמקדת בלצלם את דני שהרי הוא קפוא על מקומו ולא מתעתע בי כמו הדגים. מתפאלת שוב ושוב מכשרונו לרחף סנטימטרים בודדים מעל החול מבלי לגעת בו, מפרגנת ליכולת שלו להתמיד ויותר מכל לחוסר הבצע שלו. אם לא השיג את התמונה עכשיו, ישיג אותה בצלילה הבאה. אנחנו יוצאים מהמים ודני מביט בי בחיוך "איך אני אוהב לצלול איתך" ואני עונה לו "בדיוק על זה חשבתי כל הצלילה" אני לא מוותרת כל כך בקלות ונושאת איתי את המצלמה גם בצלילה הבאה, הפעם היומרה שבי כבר נשארת על החוף, אני רק רוצה שלא ייצאו לי התמונות הכחולות האלה, שיהיה גם קצת צבע. ששון ברוב הדרו מכוון לי את המצלמה ואני כבר מצלמת את כל האלמוגים בסביבה הם בהחלט משתפים איתי פעולה. סאגת הצילום שלי נגמרת יחד עם הסוללה של המצלמה. נחמד, אני מסכמת ביני לביני, אבל לא תודה, אני רוצה להמשיך לרחף לי ולישון מתחת למים. משאירה לבעלי עצבי הברזל את המלאכה המדהימה הזו. אני אמשיך להוות לדני את הבאדי המושלם הוא יצלם ואני אכנס לציפה עמוקה.

לילה, אני מתייצבת אצל הבאדי האולטימטיבי לצלילה וההתרגשות מתחילה.

02:30 כבר ממונעים ומתחילים לגמוע את הדרך הלא מייגעת והכיפית דרומה… שמחים על כי יהיו לנו יומיים של שקט במועדון לפני שמתחיל כל הבאלגן… בוקר של יום ראשון מפציע באילת ואנחנו מקבלים החלטה שלא לצלול היום… לזרום עם היום הזה מעל המים. עולים לחדר ההדרכה, את פנינו מקבל חדר מאורגן ומסודר למופת… ההתרגשות מקבלת איזו משמעות של התהוות והאושר מתיישב על פנינו בחיוך אינוספי.  מסיימים להתארגן, להתרשם, להתחכך, ומחליטים להרטיב את הזימים… לנשום את אוויר הנייטרוקס שהריאות שלנו כל כך אוהבות לספוג…
יום ראשון בלילה אני מסיימת את היום הכייפי בקביעה עם דני, הבאדי האולטימטיבי "מחר שש בבוקר במועדון" חמש וחצי השעון מטרטר לי במוח… ואני גוררת את ידי הישנה אל הנודניק,  בעין עצלה מצליחה לשלוח לדני "שש וחצי במועדון", שש ועשרים, הטלפון מטרטר, דני בקולו הסקסי "את עוד ישנה?" "עוד 10 דקות אני יוצאת" אני עונה נלחמת בקורים שלא מרפים ומתעקשים להכניע אותי להמשך השינה…  שש ארבעים ושתיים, אני רואה את דני יושב על הספסל המיותם במועדון הצלילה מעשן את הסרחון של הבוקר… נוסעים אל מקום מרבצו של מרקו, חדורי תקווה, פוגשים שם את אייל (סגל) ובועז (ליפנר)הצוללים החופשיים, מכינים את הציוד והווסת של דני מתגלה כלא תקין - האוויר משתחרר בחופשיות.

   
עיכוב של כעשרים דקות והזמן מתחיל כבר להיות לחוץ. מרקו עוד מעט ישחה אל מעמקי הים. איכשהו מסדרים את הווסת. אני מוציאה את הסנפירים שלי מהרכב ומגלה כי מחשב הצלילה שלי נעלם.
מהר מאד אני מבינה כי דני לא חשב לרגע שאני שמה את מחשב הצלילה בתוך הסנפיר ותוך שניות שנינו מבינים ש 1500 ש"ח שוכבים להם אי שם ברחבי המועדון הנטוש. דני כבר מדבר על "לבטל את הצלילה" אני לא מרפה "תן לי עשר דקות אני רצה למועדון מקסימום נצלול חצי שעה".
אני עוצרת את הרכב בחריקת בלמים מול המועדון ומוצאת את המחשב מוטל על הארץ כאבן שאין לה הופכין, אני מאוששת אותו ומרביצה בו בינה וחיים והוא כבר על היד שלי בדרך למרקו. בשלב זה כבר ברור לי שמרקו ממתין לי בשקיקה, שהרי אחרי כל התקלות האלה, רק טוב יכול לקרות.
שבע וחמישים אנחנו נכנסים סוף סוף למים, לא שוכחים שאוטוטו הסירות תזוזנה ממרבצן מה שיבריח את מרקו. מתקדמים אט אט אל עבר אייל ובועז שממתינים לנו על פני המים. בעומק של כחמישה מטרים אני מבינה שלא כיוונתי את מחשב הצלילה ואני מסמנת לדני "אני נסמכת על המחשב שלך, כי שלי לא מכוון לנייטקורס"  דני ואני יודעים לתקשר כמעט בטלפתיה והוא מצליח להבין כל מה שאני מגרגרת מתחת למים. מעמיקים לאט בשאנטי… מנסים לקבל מהצלילה הזו את המקסימום שבה… אני ממתינה למרקו שהרי קבענו בראשון בבוקר, לא הוא ולא אני הופענו וברור כי היום הגעגועים כבר קשים מאי פעם. פתאום אני שומעת את הצפצפה של דני בקול חזק, אני מסתובבת אליו שמא חלילה הוא נתקל בבעיה, ואת מי עיניי רואות לכל אורכו המשמים… (כולה מטר וחצי)
מרקו… אהובי היקר…מרקו הויי מרקו
אייל ובועז עולים ויורדים איתו, ואני ממתינה במקומי, כיוון שרק ארבעתינו במים ,מרקו מקדיש לנו את כל תשומת ליבו. אני חווה אורגזמה, אחת, שניה, רביעית, שלושים ושבע במאתיים וחמש הפסקתי לספור…
פשוט לעשות אהבה עם הטבע… להביט ביצור המדהים הזה, בפנים מלאות הרוך, ספק מאוהב ספק עצבות נוגה…והוא בא לשחק איתנו…. לתת לנו רגעים לא גנובים מעולמו… לחלוק איתנו את הטבע במלוא הדרו… אנחנו יוצאים מהמים עם חיוך של מיליון דולר על פנינו. ויודעים – עכשיו אנחנו מוכנים לתחרות שתחל בשעה טובה ומוצלחת מחר.

*החלק השני יפורסם מחר

*הפוסט נכתב על ידי ליאורה לוי – לילב המקסימה

*עכשיו תורכם להגיב

המגזין האמריקני לייף (Life) יצא לאור מאז 1883 עד שדעך בהדרגה ויצא מהדפוס במהלך שנת 2007. לייף החל את דרכו בתור מגזין הומוריסטי, עד שב-1936 הפך לשבועון עם דגש חזק על פוטו-ג'ורנליזם איכותי. בשנות ה-70 הפך לירחון ונותר כזה עד 2000. הוא הושבת זמנית וחזר ב-2004 כמוסף עד שנסגר סופית שלוש שנים אחר כך.

ארכיון התמונות הענקי של המגזין המכובד, שמכיל בערך 10 מליון צילומים, למעשה נותר ללא שימוש. כל זאת עד שהבעלים של "לייף", תאגיד "טיים" (Time), החליט לשתף פעולה עם גוגל ולהעלות אותו בהדרגה לרשת, זמין לסריקה וחיפוש ללא הגבלה. נכון לעכשיו רק כ-20% מן המאגר של "לייף" נמצא בגוגל. בגוגל מבטיחים שתוך מספר חודשים הם יסרקו את 8 המליון הנותרים. (תודה לאורי ברייטמן).

 אז למה בכלל זה אמור לעניין אתכם?

כרגע מתוך ה-2 מיליון תמונות שעלו לרשת וחולקו בינתיים רק לחמש קטגוריות; אנשים, מקומות, אירועים, ספורט ותרבות לצד אישיים חשובים כמו פאבלו פיקסו, מרלין מונרו היפה, פרנקלין רוזוולט ואירועים היסטורים כמו מלחמת ויאטנם מוקדש מקום מכובד לא פחות לצילומי צלילה מרגשים שחלקם נלקחו באמצע שנות ה-40 של המאה הקודמת (כנסו כנסו!).

במסגרת חגיגות ה-30 שנה למנטה וארכיון התמונות והחוויות המיוחד שאנחנו מקימים למועדון, חשבתי שארכיון ממקום אחר ומזמן אחר יכול לספק לכם תאווה לעיניים והשראה מעניינת. לבינתים  לכו תפשפשו בארכיונים הפרטים שלכם, תגרדו את פדחתכם ושילחו לנו  צילומים היסטורים וספרו לנו על חוויות צלילה בלתי נשכחות.

 שיהיה שבוע מוצלח לכולנו!

�

היי חבר'ה אנחנו משנים קידומת ועוברים מלהיות מועדון צלילה בן טיפש'עשרה למועדון צלילה בשנות ה - 30 לחייו.

אנחנו לא עוברים משבר שנות 30, אולי בזכות השיפוץ שגורם לנו להיראות כמו בני 17 לפחות…

ו… נשמח לעשות איזה מסיבת יומולדת גדולה ומגניבה שאליה נזמין את כל חברינו לדורי הדורות שעברו!

כחלק מההכנות אנחנו אוספים חומר תיעודי על שנותינו הקודמות ונשמח אם תשלחו לנו תמונות, חוויות וסיפורים מתקופות שעברנו פה בדלפק מנטה.

אם יש לכם איזה תמונה נחמדה בבוידעם, סיפור, או חווית צלילה בלתי נשכחת אנא שילחו אותם אלינו למייל של מנטה:

manta@isrotel.co.il

ותתכוננו

ליומולדת 30 שלא חוויתם..

עידכונים בקרוב!

Š