יום שני 2 אוג' 2010
כולנו, במנטה, צוללים כמעט מדי יום עם תמנונים במים, וכולנו אוהבים אותם מאוד - יצורים חמודים ומצחיקים, שזרים לא יבינו זאת. אבל לאחרונה, החיבה האישית הזו שלנו, של עולם הצלילה, הפכה לנחל הכלל. פתאום כולם מתלהבים מהשליטה המופלאת שמגלים יצורי הים בכדורגל, או, באופן יותר ספציפי: בשליטתו של פול התמנון ברזי המונדיאל.
מי יעלה שלב ומי יעוף. מי בתיקו ומי לגמר, מי בקיצו ומי לא בקיצו. אלפים התאכזבו לאחר שקבע כי קבוצתם האהובה תעוף, ואחרים שמחו וששו, והציפו את הרחובות בשמחתם - כאילו ממש זכו במשחק. רמת ההערצה ליכולותיו הנבואיות הגיעו כמעט לרמה כזו, שהאוהדים החלו לשקול ברצינות האם מדובר בעצם בנבואה או בקביעת הגורל עצמו. כלומר: האם פול רק מנבא איזו קבוצה תעלה לגמר, שמא הוא קובע זאת בעצמו.
ועכשיו נעשה קצת ריאליטי צ'ק לאותם אוהדים מבולבלים: פול התמנון הוא רכיכה ימית שגרה באקווריום. נכון, תמנונים הם יצורים מאוד תבוניים, חכמים ואף תחמנים. אבל ספק רב אם פול אי פעם שיחק כדורגל - על אף יתרונו המתומן. ספק אם הוא יודע מהו כדורגל בכלל, קל וחומר מונדיאל. קרוב לוודאי שמעולם לא שמע על ספרד, הולנד או גרמניה - ומעולם לא ראה את דגליהם. פול התמנון פשוט רעב. הוא רוצה אוכל, ולכן הוא הולך לאחת הקופסאות שנראות לו, ואוכל. מדוע הוא דווקא בוחר בקופסה ספציפית מסויימת? ובכן, ייתכן שזה בגלל שהיא קרובה יותר, נוצצת יותר, מריחה יותר טוב. אולי בעליו של פול שם אוכל טעים יותר באחת הקופסאות, כדי להשפיע על הבחירה ואולי לא. זאת לא נדע עד שפול ילמד גם לדבר - ויגלה לנו.
ולשאלתם של כל אוהדי הכדורגל שקופצים כרגע מול המסך וטוענים שההוכחה לכך טמונה בעצם העובדה שפול צדק בכל המבחנים, נסביר להם שזו בדיוק הסיבה שהם שמעו על פול התמנון, ולא על צפי הצלופח, שחשב שהולנד תזכה בגמר, או מדי המדוזה שדווקא היתה בטוחה בנצחון הגרמנים, או זוהר הזהרון, שחשב שהאמריקאים יגיעו הרבה יותר רחוק, או על שושנה השושנונית הצעירה (בת דודה שניה של נמו), שבכלל שונאת כדורגל ומעדיפה קריקט, לאור חיבתה לספורט אנגלי. אתם שמעתם על פול, כי באופן אקראי הוא בחר בקופסאות עם סמלים של דגלים עליהם (שקרוב לוודאי שבכלל לא שם לב אליהם). מתוך מאות אלפי היצורים התת-ימיים שהשתתפו בחידונים נושאי פרסים, בריפי האלמוגים בעולם כולו, רק פול, היחיד שהצליח לנחש נכון ולזכות בפרס - אוכל טעים.
אז חברים, בואו נשאיר את היצורים הימיים למשחקיהם, ואת הכדורגל לשחקניו נשאיר לנו, לבני האדם. הבעיה היא לא בקוריוז המשעשע של תמנון-כדורגלן, אלא בעובדה שיש אנשים שבאמת מאמינים בכך.
