מאת Lilev
חוזרים למועדון, ודני הולך להרשם אצל פילו ג'וניור, יואב מתגלה כבן מסור, והתור רק הולך ומתארך… תחושת התחרות כבר ממש באוויר, במועדון מרחפת מעל תחושת חופש וכמו העולם שמסביב לא קיים יותר. בלילה רגע לפני שסוגרים את קלפיות הרישום, אני מקבלת החלטה בעידודו של דני לנסות את כוחי בתחרות הצילום "מעל המים", דקה ושמינית לחצות מגיעים למוקד ההרשמה במועדון ויואב רענן ומסביר פנים מתמיד, משכנע אותי שאם כבר אז מה איכפת לי לצלם גם מתחת למים.
הימים הבאים הרגישו כמו פסטיבל אינסופי, קמנו לבוקר של צלילות ארוכות, צילומים מעל ומתחת למים. התחושה באוויר הייתה של אחוות לוחמים, מחד גיסא לכל אחד יש את המטרה האישית שלו ומאידך גיסא כולם יחד במטרה משותפת לעשות את השבוע הזה למשהו ייחודי עם טעם של עוד. כבר משש בבוקר עמד בולאז ושירת את כולנו נאמנה, אביתר בדלפק מצא חיוך לכל גחמה שלנו, הגר, בועז, שרית ודודו המציאו פיתרונות יעילים וכל אחד ואחת במועדון בדרכו הייחודית והמפרגנת נתנו את ההרגשה של בית.
בערבו של יום הבירה נשפכה כמו מים. עובדי מועדון מנטה עמלו ללא הרף לנסות להוציא גם בירה מהקצף שיצא בעקשנות מברז ההשקיה שכולם הביטו בו בערגה. תלונה לא נשמעה וקול פעמונים ליווה את באי המקום. מכל עבר עלו עיצות, חוויות ובעיקר הרבה פלשים. אני הסתובבתי עם המצלמה מנסה ללכוד רגעים של הווית המקום. הסובבים שיתפו פעולה יתר על המידה, הפנו מבט, זרקו חיוך, מה שהקשה עליי מעט לתפוס את הרגע בטוהרו. אבל לא נחושה שכמותי תאמר נואש. עקבתי בדריכות של שיכור עילג אחר המתרחש וקיבלתי המון פרגון. יום רדף יום צילום הניב צילום נוסף, צלילה ארוכה התמוססה במהירות בבועות שבאו אחריה.
ביום השני של התחרות הרי הוא יום רביעי בשבוע, הועלה פוסט בפורום הצלילה אודות אחד הצלמים שנתפס בקללתו רוכן על אלמוגים. היה דיון סוער, באינטרנט, היה דיון סוער בין הצוללים, היה דיון סוער שכולם השתתפו בו. כך גיליתי שהטבע חשוב באמת לא רק לי. הטבע הרים את ראשו, זקף את גבותיו ואנחנו שימשו לו פה. היו את אלה שמילמלו מתוך חשיבות, היו את אלה שפנו למארגנים והיו את אלה שהאמינו כי ההד העולה מזעקת האלמוג תוביל אל התובנה הנכונה.
התחרות המשיכה במלוא אונה תחושה ההפינינג הלכה והתחזקה בכל ערב, עם הרבה אלכוהול, אינסוף שעות מול המחשבים ותקווה קטנה בלב של כל אחד ואחת מאיתנו שאם לא היום, זה לבטח יקרה כבר מחר הצילום הנכסף, זה שיביא לנו רגע שלם אחד של תהילת עולם ואם אפשר גם איזה פרס הולם בצידו.
בשיאה של התחרות אני משיגה מצלמה מגלית שכמו תמיד יש בה נתינה עם חיוך אינסופי. אני יורדת למים בפשטות שהרי אני הולכת לצלם את התמונות הייחודיות שרק אני מצליחה לראות בכל צלילה. אני מתמקדת, מכוונת ו… אופס האובייקט כבר לא שם, התמונה המצולמת במוחי נמוגה בשניות. אני מנסה שוב, שהרי יש פה עולם ומלואו של תמונות מנצחות. אני מהנדסת את הדגים, מכוונת את המצלמה ו… הופ, התמונה נעלמת כלא הייתה. לאט לאט עולה בי ההכרה שלצלם מתחת למים, זה אולי נראה פשוט כשמרחפים מעל והמוח יוקד תמונות. בפועל אני מתוודעת אל מלוא ההערכה שאני רוחשת לצלמים הדגולים שבנינו, עכשיו אני מבינה, את העקשנות, הסבלנות, ההתמדה ואינסוף היצרתיות הנדרשים להנציח רגע אחד מופלא של העולם התת מימי. אני מתמקדת בלצלם את דני שהרי הוא קפוא על מקומו ולא מתעתע בי כמו הדגים. מתפאלת שוב ושוב מכשרונו לרחף סנטימטרים בודדים מעל החול מבלי לגעת בו, מפרגנת ליכולת שלו להתמיד ויותר מכל לחוסר הבצע שלו. אם לא השיג את התמונה עכשיו, ישיג אותה בצלילה הבאה. אנחנו יוצאים מהמים ודני מביט בי בחיוך "איך אני אוהב לצלול איתך" ואני עונה לו "בדיוק על זה חשבתי כל הצלילה" אני לא מוותרת כל כך בקלות ונושאת איתי את המצלמה גם בצלילה הבאה, הפעם היומרה שבי כבר נשארת על החוף, אני רק רוצה שלא ייצאו לי התמונות הכחולות האלה, שיהיה גם קצת צבע. ששון ברוב הדרו מכוון לי את המצלמה ואני כבר מצלמת את כל האלמוגים בסביבה הם בהחלט משתפים איתי פעולה. סאגת הצילום שלי נגמרת יחד עם הסוללה של המצלמה. נחמד, אני מסכמת ביני לביני, אבל לא תודה, אני רוצה להמשיך לרחף לי ולישון מתחת למים. משאירה לבעלי עצבי הברזל את המלאכה המדהימה הזו. אני אמשיך להוות לדני את הבאדי המושלם הוא יצלם ואני אכנס לציפה עמוקה.
שייך לקטגוריות:
תחרות צילום 
